<h1>פסקי או"ז — הלכ' שחיטה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
השוחט צריך לברך על השחיטה ואחר כך שוחט. ומיהו אם לא בירך קודם שחיטה מברך אחר כך ויוצא ידי חובתו. והאילם והערום לא ישחטו לכתחילה מפני שאינם יכולים לברך, והיכא ששנים שוחטים אחד מברך לשניהם. ואיני יודע אם אילם יוצא בברכת האחר כששניהם שוחטים. והואיל והאילם עצמו אינו ראוי לברך. והשיכור שלא הגיע לשיכרותו של לוט שוחט ומברך. והאשה והעבד שוחטין לכתחילה. חרש המדבר ואינו שומע, ושוטה היוצא יחידי בלילה או הלן בבית הקברות או המקרע כסותו, והוא דקא עביד דרך שטות. וקטן אע"ג דגמרין הלכות שחיטה ומוחזקין דשחטי שפיר, לא סמכינן עלייהו ולא אכלינן משחיטתו. ודוקא קטן המומחה ואינו מוחזק, או מוחזק ואינו מומחה. אבל קטן המומחה ומוחזק שוחט אפילו לכתחילה כשגדול עומד על גביו. ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה. וחרש ושוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה, וחייבין לכסות, בינו לבין עצמו פטור מלכסות. [אור זרוע הלכות שחיטה סי' שסז].
